<h1>ספר התרומות שער ס"א חלק א'</h1>
<h2>דף צב.</h2>
והא דאמרינן דמלוה ע"פ נפרעת מן היורשין לא מבעיא אי שבק ארעא אבוהון אלא אפילו ממטלטלי דשביק אבוהון ואמור רבנן דמטלטלי דשבק אבוהון ליתמי לא משתעבדי [כתובות צ"ב ע"א], משום מצוה מיהא משתעבדי, כדאמרינן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א] דזעירא חברין תרגומה מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן. פירוש, מצוה דרבנן קאמר משום כבוד דקתני. ולא דמי לפריעת בע"ח מצוה דאיתא בכתובות פרק הכותב [פ"ו ע"א] דקתני לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי א"ל תניתוה במד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו משום דכל שעתא ושעתא בקום ועשה קאי. ופרש"י דהא נמי מצות עשה היא דכתיב הין צדק שיהיה הן שלך צדק. ובזה כיון שיש בה מצות עשה אם הלוה עוברו ואינו רוצה לפרוע מכריחין אותו ומכין אותו עד שיפרע, אבל מצוה דיתומים דליתא אלא מדרבנן לא כייפינן ליה בהכרח. ראיה לדבר מעשה דקטינא דאיתא בפרק מי שהיה נשוי [צ"א ע"ב] דמוכח הכי דמעיקרא לא כייפינהו אביי ליתומים למפרע מממונם חוב אביהם (ולא אמרו, דאי אמרו ליה נמי הני חמשין זוזי דמי קטינא יהבינן לך סלוקי סלקוה, אלמא מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם מן המטלטלין שהניח להם אביהם ואם) [ולא אמרינן נמי הני חמשין זוזי דמי קטינא יהבינן ליה מן המטלטלין שהניח להם אביהם ואידך סלוקי סלקוה, אלמא שאם] לא רצה היורש ליתן אין כופין אותו. והרבה מן המורין הולכין על דרך זו שלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב בכתובות בפירוש וכן דין היתומים שירשו מטלטלין דקי"ל מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם, ע"כ. ומשמע מדבריו שאם סרב שמכין אותו עד שתצא נפשו, שהרי דמה אותם למלוה. ומאד הפליג, דאם איתא מאי איכא בין אבוהון דיתמי ובין יתמי אי אמרינן תרוייהו כופין. ועוד שמצינו כי הגאונים ז"ל הוצרכו לעשות תקנה להכריח ליתומים לגבות מן המטלטלין שהניח להם אביהם, ואם איתא מוכרחין ועומדים הם משום מצוה דרמיא עליהו, אלא ודאי לא כייפינן להו כי אם בתקנתא דבתראי. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [מלוה פי"א הי"א] כבר תקנו הגאונים האחרונים שיהיה בע"ח גובה מטלטלין מן היתומין שירשו מאביהן וכן דנין ישראל בכל ב"ד שלהם שבעולם. ובמערב כותבין בשטר החוב שיש לו לגבות מן הקרקע ומן המטלטלין בין בחייו בין לאחר מותו ונמצא גובה על תנאי זה יותר מן התקנה. וסייג גדול עשו בדבר שמא לא ידע הלוה בתקנה זו ונמצא ממון יתומין יוצא שלא כדין, שאין כח בתקנת אחרונים לחייב בה את היתומים, ע"כ. והיכא דאיכא ליתמי מאבוהון מטלטלי ומקרקעי ולא כתב בשטר שיגבה ממטלטלי בין בחייו בין במותו ובעו יתמי לפרעו מן הקרקע ולא מן המטלטלין שומעין להם, שלא תקנו להכריחם במטלטלין אלא במקום שאין שם קרקע, אבל במקום שיש שם קרקע דינו במקומו עומד דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. וכן מצוי זה בספר כתוב שם. ואיכא מ"ד דוקא במלוה בשטר תקון לכוף יתמי למפרע ממטלטלי אבל מלוה ע"פ ליכא משום נעילת דלת בפני לווין דהא לא שכיח, ולא תקון למגבא ממטלטלי דשבק להון אבוהון ואוקמוה אדאורייתא. וזה דעת רבינו תם ודעת הרב אפרים ז"ל. ויש סמך וראיה לדבריהם מההיא דגיטין דפרק כל הגט [ל' ע"ב] דקאמרינן שירשו קרקע ולא שירשו כספים וכו', ופירש רש"י ז"ל שעל הקרקע מצוה על היתומים ולא על הכספים דהא איתא מלוה על פה.
